<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער השנים עשר</h1>
<h2>דף פה:</h2>
בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ז ע"א] שנינו דכותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו. ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. ואין כותבין ללוקח עד שיהיה מוכר עמו. וכותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו. ואין כותבין למלוה עד שיהיה הלוה עמו. אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם. אין כותבין שטרי ברורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם. אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם. כותבין גט לאיש וכו' פירוש שכותבין וחותמין ונותנין לו והוא יגרש את אשתו בו כשירצה, אף על פי שאין אשתו עמו בשעה שנותנין לו הגט דלא בעינן דעתה שהרי היא מתגרשת בעל כרחה. והקשו בזה המפרשים בפרק גט פשוט ובפרק המביא תנין [גיטין י"ז ע"ב] אמאי לא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטורפת מן הלקוחות כל הפירות שאכל בעלה מניסן ועד תשרי, דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר בפרק המביא תנין דיש לבעל פירות עד שיגיע גט ליד האשה. ורש"י ז"ל פירש דאמרינן לאשה אייתי ראיה אימת מטי גט לידך. ודחו דבריו דלא אמרי' הכי בפרק קמא דמציעא [י"ט ע"א] אלא גבי גט שנפל דכיון שנפל איתרע, אבל בגט שלא נפל לא אמרינן אייתי ראיה. ותירץ הרמב"ן ז"ל [בחי' ב"ב קס"ז ע"א] דהא (ד)אמרינן התם בגטין [י"ח ע"א] דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כלומר ואין אנו חוששין שיכתבנו ויניחנו בידו אלא מיד הוא מוסרו לה ואין לחוש שמא כשכתבו ליתנו לה פייס ונשאר בידו ואחר כך נתנו שאם פייס מיד היה קורעו (והלא קלא) [וקלא] אית לה למלתא. ורבינו תם ז"ל היה רגיל לומר שאין לחוש בזה לגט לפי שאינו מוסרו לה אלא בפני עדים דעדי מסירה כרתי ועדי מסירה מפקי ליה לקלא, ואחרים אומרים דכל גט שלא נמסר ביומו שאין הבעל מוסרו מיד ליד אשתו אלא נותנו על ידי שליח אז הוי כגטין הבאין ממדינת הים דאית להו קלא, וכ"כ הרשב"א והרא"ש ז"ל בפרק המביא תנין. ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. בפרק קמא דמציעא [כ' ע"א] מוכח דכיון דקיימא לן כשמואל דאמר [כתובות פ"ה ע"ב] המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול שאין חוששין הכא שמא כתבה שובר בניסן ולא נתנתו לבעלה עד תשרי ומכרה כתובתה בין ניסן לתשרי בטובת הנאה ומוציא הבעל השובר שנכתב בניסן ונמצא טורף לקוחות שלא כדין ואנן לא קיימא לן כאביי דאמר [ב"מ י"ג ע"א] בחותמיו זכין לו דהא רבה ורבא פליגי עליה, והריא"ף ז"ל בפרק קמא דמציעא לפי שאם היה רצונם לעשות קנוניא היתה כותבת מחילה לבעלה וחולקת עמו, וכבר האריך בזה הריא"ף ז"ל במציעא והרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ז ע"א] ובפרק קמא דמציעא [י"ג ע"א], והעדים בהיתר כותבין זה לפי שזה הוא זכות לבעלה וזכין לו לאדם שלא בפניו, ותזהר היא שלא תמסרהו לו עד שתקבל כסף כתובתה. כותבין שטר למוכר אף על פי וכו' וכותבין שטר ללוה אף על פי וכו'. אוקמו' בפרק קמא דמציעא [י"ב ע"ב] בשטרי אקניאתא כלומר בשטר שיש בו קנין דמשעת קנין קנה לוקח או מלוה, ואם אין שם קנין אין כותבין דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ומכר בין ניסן לתשרי וקא טריף לקוחות שלא כדין. וכתב הרמב"ן ז"ל [בחי' ב"ב קס"ז ע"ב] שאם העידו על עצמו שקבל הדמים מן הלוקח וקנה בכסף או בחזקה וחליפין כותבין אפילו בלא שטרי אקניאתא שאין שטר זה אלא לראיה בעלמא, שאף המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כדאיתא בפרק חזקת [ב"ב מ"א ע"ב]. ולקנוניא ליכא למיחש שהרי הנכסים שלו ויכול לעשות בהם מה שירצה והיינו שטרי הודאות ולא שייך בהו קנין כלל. ואין כותבין [שטר] ללוקח עד וכו' ואין כותבין [שטר] למלוה עד וכו'. לכאורה משמע דשלא לצורך נשנית שאיך נכתוב להם לבדם בלא לוה ובלא מוכר עדות שקר. ויש לומר דאם קנו מידו בא מוכר כותבין לו בא לוקח אין כותבין, ואף על גב דאמרינן [ב"ב מ' ע"א] סתם קנין לכתיבה עומד דוקא בפני לוקח. אי נמי אף על פי שהעיד על עצמו עדים אין נותנין לו השטר עד שיאמר להם תנו שמא עדיין לא קבל המעות, ומיהו זכה במקחו מחמת הקנין לדעת רש"י והרמב"ן ז"ל. וקצת המפרשים כתבו בפרק הספינה שאם אמר להם מוכר שיכתבו השטר ויתנוהו לידו שוב אין לעדים לכתוב שטר ללוקח שהרי זה כמו שמנעם בפירוש מלכתוב לו.
אין כותבין שטר[י] אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם. בפרק קמא דקדושין [ט' ע"ב] ובפרק הנושא [כתובות ק"ב ע"א] איפליגו בה אמוראי, יש אומרים בשטר[י] אירוסין ממש דהיינו את מקודשת לי. ויש אומרים שטרי פסיקאתה דהיינו כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך. ולמאן דמפרש [בשטרי] פסיקאתא, קמשמע לן שאף על פי שראו שאמרו כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך ועמדו וקדשו שהם הדברים הנקנין באמירה כדאיתא התם, (ש)אם רצה אחד מהם לכתוב אין כותבין אלא מדעת שניהם, לפי שהיא עתה מלוה על פה ואם יכתבו תחזור מלוה בשטר. ושטרי נשואין כי האי גוונא נמי הוא לומר שאין כותבין כתובה לאשה עקר ותוספת ושעבוד נכסים כנגד השום שמכנסת לו אלא מדעת הבעל, ודעת האשה נמי בעינן שאם קבלה עליה להכניס לו כלום ולשעבד עצמה בכלום לו וליורשיו אין רצונה שיהא עליה להם כמלוה בשטר הרמב"ן ז"ל [בחי' ב"ב קס"ז ע"ב]. ואין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם. פירוש כיון שכתבו שטר אין אחד מהם יכול לחזור בו, אלא כופין את המקבל לעובדה כראוי לו, ואת בעל הבית ליתן לו שדהו ומה שקבל עליו לתת (בזרועה) [בזריעה] ובעבודת השדה למחצה ולשליש ולרביע. לפיכך אף על פי שקבל [עליו] בפניהם לקבל שדה זו אין כותבין שהרי הם יכולין לחזור בהם עד שלא כתבו ומשכתבו קנו, (ואף על פי שקבל) [ואם קבל] עליו לשלם כלומר כאותה שאמרו בפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"א] אם אוביר ולא אעביד (לשלם) [אשלם] במיטבא הוה ליה כמלוה בשטר, הרמב"ן ז"ל [ב"ב שם]. אין כותבין שטרי ברורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם. בגמרא בפרק קמא דמציעא [כ' ע"א] ובפרק ג"פ [ב"ב קס"ח ע"א] איפליגו, איכא דאמרי טענתה. כלומר מה שטוענין הבעלי דינין בפני הדיינין, ואין כותבין אותם שאף על פי ששמעו (טענותיה) [טענותם] בית דין שמא הוא רוצה לחזור ולטעון, ומשיכתבו על פיהן אינן יכולין לחזור ולטעון ואף על גב דקא יהיב אמתלה, ואף על גב דלא קאתו עדים כדאיתא בפרק חזקת [ב"ב ל"א ע"א] דטוען וחוזר וטוען ומשעת כתיבה סתם ליה טענתיה. ואיכא (דאמרי) [מ"ד] בשטרי בירורין, היינו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ועד שלא כתבו יכול לחזור בו עד שעת ישיבתן בדין, או עד שעת גמר דין כדאיתא התם בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ד ע"ב]. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק קמא דמציעא [כ' ע"ב] שלכך כותבין הכי שלא יחזרו בהם, והני מילי בלא קנין דאלו בקנין הא אמרינן אין אחר קנין כלום. והרמב"ן ז"ל [ב"ב קס"ז ע"ב] הוסיף בהם שעד שלא כתבו יכול להוסיף עליהם דיינים. כדאיתא בספרי [פר' דברים] טרחכם מלמד שהיו טרחנין ראה חברו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוספני עליכם דיינים. ואם קנו מידו או כתבו אין להוסיף ואין לגרוע. וכל מעשה בית דין היינו כגון שטרי חליטאתא ואדרכתא ודכותהון. שמשנכתבו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור, ויש להם גם כן אחריות, הרמב"ן ז"ל.
בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ז ע"ב] תנן גבי כותבין גט לאיש ושובר לאשה ובלבד שיהיו מכירין. [ופרשו] עלה בגמרא שיכיר שם האיש בגט והוא הדין שם האשה ושיכיר שם האשה בשובר והוא הדין שם האיש. והקשו על זה וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת דילמא כתיב גטה ואזיל וממטי ליה לאתתיה דהאיך ופריקו דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת לא יגרשו נשותיהן אלא זה בפני זה, והקשו עוד וליחוש דילמא אזיל למדינתה אחריתי ומחזיק ליה לשמיה וכתיב גטה ומייתי ליה לאינתתיה דהאיך ופריקו כל שהוחזק שמו בעיר שלושים יום אין חוששין לו. לא איתחזק מאי אמר אביי דקארו ליה ועני רב זביד אמר רמאה ברמאותיה ידע. וכתבו המפרשים ז"ל דהלכה כרב זביד ואין כותבין אלא אם כן הוחזק שמו בעיר שלושים יום. ובשטרי מכר ובשטרי הלואות כדי שיכיר שם המוכר והלוה דכיון שאנו מכירין אותו דאינו מחזיק עצמו בשם הלוקח ולא בשם המלוה מה לנו אם ישנה שם הלוקח ושם המלוה כך כתבו קצת המפרשים ז"ל. ומדברי הרמב"ן ז"ל נראה דבשטרי הלאות ומקח וממכר לא חיישינן לקנוניא, וכותבין ואף על פי שאין מכירין. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבשטרי מקח וממכר ובשטרי הלואות חיישינן לקנוניא וסובר שדין גיטין ושאר שטרות בזה שוין, שהוא כתב בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה [ה"ג] אחד השטרות שנכתבין וכו' עד ויודו זה לזה. ובענין גיטין אמרו בפרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"א] דבשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות גטין [ה"ד]. ומסתברא לי (דאין) [דהאי] מכירין דתנן (בלאו) [דלאו] בעדים ממש אלא אפילו על פי קרוב ועל פי אשה דגלוי מלתא בעלמא היא, דהא גבי חליצה אמרינן בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"א] דאין חולצין אלא אם כן מכירין. ומייתו בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"ב]. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות ל"ט ע"ב] גבי גט חליצה דכתבינן ביה ואשתמודענוהי להאי פלניא דאחוהי דמיתנא הוא דאפילו בקרוב ואפילו באשה והכי פסקי [רבואתא התם], והוא הדין להכא כך נראה לי לעניות דעתי, אחר כך מצאתי שכן כתוב בספר החשן בסימן מ"ט (ובספר התרומות בשער ל"ג). ותנן נמי באידך פרקא [ב"ב קע"ב ע"א] שנים שהיו דרים בעיר אחת שם האחד יוסף בן שמעון ושם האחר יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהם וכו' כיצד יעשו ישלשו. כלומר יכתבו יוסף בן שמעון בן יעקב. ואם היו משולשים כלומר ששם אבי אביו של האחר גם כן יעקב יכתבו סימן כלומר יוסף בן שמעון ארוך ולבן לוה מיוסף בן שמעון קצר ושחור. ואם היו מסוימין יכתבו כהן כלומר יוסף בן שמעון כהן לוה מיוסף בן שמעון. ואמרינן בגמרא דאם היו כהנים יכתבו דורות כלומר יכתבו ארבעה או חמישה אבות עד שיזדמן שיהיה אב אחד שלא יהא שמו כשם אביו של זה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר [מלו"ל פכ"ד ה"ד] כל מי שהוחזק שמו וכו' עד שזה שמו או הוחזק. וכתב עוד [שם ה"ח] שנים שהיו בעיר שם כל אחד יוסף בן שמעון וכו' אלא זה בפני זה. וכתב החשן בסימן מ"ט שאם יש למלוה וללוה שני שמות אין צריך לכתוב אלא העקר ואם כתבו הטפל לבדו כשר, וכן אין צריך לכתוב חניכא וכהן ולוי אלא אם כן יהיו שניים בעיר שוים בשמותיהם. ובענין פחות משלושים יום שכתבתי למעלה כתב הרמ"ה ז"ל [ב"ב קס"ז ע"ב] אי קארו ליה ועני מחזיקינן ליה וכו' כתב הרא"ש ז"ל בתשובה וכו' (וגם) [עד] השטר כשר ע"כ בסימן מ"ט. בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"ב] תנו רבנן שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין אף על פי שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך כשהוא גובה אין צריך ראיה. אמר רב נחמן אמר לי הונא רבי מאיר אומר אין כותבין וחכמים אומרים כותבין ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום בית דין טועין אמר רב דימי [מנהרדעא] הלכתא אין חוששין לבית דין טועין ומאי שנא מדרבא דאמר אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אף על פי שאין מכירין וכותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירים מאי טעמא חיישינן לבית דין טועין בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי. ולפנינו בעזרת ה' אאריך בהם בענין חליצה ובענין מיאון ובענין מתנת שכיב מרע ובענין קיום ב"ד.
